מתוך וויקיפדיה: "שרשרת אספקה (או רשת לוגיסטית) היא מערכת מתואמת של ארגונים, אנשים, פעילויות, מידע ומשאבים המעורבים באספקת מוצר או שירות מהספק עד ללקוח." קל, נכון?
בעצם בעולם אוטופי זה אומר שיש חומר גלם (נקרא לו חציל) שמייצר הספק (החקלאי) והרבה ארגונים ואנשים (לדוגמא, סיטונאים, קמעונאים וכו') בדרך שמתאמים ביניהם את הפעולות והמשאבים לאספקת החציל עד ליעד הסופי (נקרא לו צרכן\לקוח). כל גורם בשרשרת ינסה להרוויח הכי טוב שהוא יכול. ככה זה עובד תמיד. בכל תחום. לרוב, ככל שמתקדמים בשרשרת האספקה ללקוח הסופי, כך יהיו יותר חברות שמתחרות ביניהן. קחו מוצרי חשמל לדוגמא, יש מעט מאוד יצרניות ברחבי העולם (בארץ לדוגמא, קיימות בודדות), הרבה מאוד ספקים, עוד יותר קמעונאים, והמון לקוחות קצה. חיי המדף של מוצרי חשמל הוא ארוך, אפשר לשנע אותם בקלות, אפשר לאחסן אותם לתקופות ארוכות, התפוקה של היצרן ידועה מראש וניתנת לתכנון מדויק, וכל המוצרים מאותו דגם אחידים לחלוטין. זה מאפשר ליצרנים לנהל קשרי מסחר להפצת המוצרים באופן תחרותי מכיוון שיש להם המון אלטרנטיבות לשיווק המוצרים שלהם. למשווקים\סיטונאים להתחרות באופן בריא על לקוחותיהם הקמעונאים, והקמעונאים אל מול קהל הצרכנים. אבל, וזה אבל גדול – בתחום התוצרת החקלאית הטרייה שרשרת האספקה היא שונה במספר מאפיינים קריטיים ביחס לשרשראות אספקה בתחומים שונים.
בתוצרת חקלאית טרייה, המצב הוא שונה
בארץ לבד יש אלפי חקלאים (פעם היו עשרות אלפים), רובם קטנים יחסית, אך מעט מאוד סיטונאים ורשתות שיווק – שוק השיווק (כל מי שעומד בין החקלאי לצרכן הסופי) בעצם נשלט ברובו על-ידי מספר מצומצם של חברות. זה גורם לכך שכוח המיקוח ביחסי המסחר שמורים לאותם גורמים ששולטים ביותר מ 50% מהשוק בארץ. הם "צוואר הבקבוק" המסחרי מהיצרן אל הלקוח הסופי .
התוצרת החקלאית, בשונה ממוצרי מדף רגילים, מתאפיינת בחיי מדף קצרים מאוד וקיימת שונות בין תוצרת של מגדל אחד למשנהו. מי שמזמין את הסחורה לא יודע מה יקבל בוודאות עד שהיא תגיע אליו, ובלי קשר כל יום שעובר מוריד את ערך הסחורה. מצב זה הופך את שרשרת האספקה לכזאת עם הרבה אי-וודאות, "פחת" (אבדן ערך) ושם לחץ עצום על החקלאי למכור את התוצרת הכי מהר שאפשר.
עוד רגע אחזור לזה ואפרט יותר על מאפייני שרשרת האספקה והתחלואות בה, אבל לפני זה איך בעצם הגענו למצב כזה ששוק השיווק של התוצרת כל כך ריכוזי? התשובה הקצרה היא – היסטוריה. מאז התקופות בהן החקלאים היו מחוייבים לשווק תוצרת דרך תנובה, ועד 2016 השוק היה חסום לשיווק תוצרת חקלאית ללא רישיון סיטונאי. זה אומר שבערך מקום המדינה, החקלאים היו מחוייבים לעבור דרך ערוצי שיווק מאושרים, ולא אפשרו להם פיתוח ערוצי הפצה עצמאיים או חופשיים. נכון ל 2015 היו 160 סיטונאים מורשים + 130 חקלאים וחברות ששיווק בבעלות חקלאים שקיבלו רישיון סיטונאי. ב 2016 הפסיקו את חידוש הרישיונות וכך השוק סיטונאי נפתח לתחרות. אך לאחר עשרות שנים בהם רוב החקלאים עבדו מול סיטונאים בלבד כחלק ממדיניות הממשלות השונות – מדיניות שיצרה ריכוזיות בשיווק התוצרת – כל עסקי החקלאות תוכננו ונבנו לתמוך בשרשרת אספקה בה הלקוחות היחידים שלהם הם סיטונאים ורשתות שיווק. נוצרה תלות מוחלטת באותם "מתווכים". נחזור לשרשרת האספקה החקלאית והבעיות בה. אנסה למנות כמה בקצרה (מתוך מחקר שבוצע על-ידי משרד החקלאות, ומתוך עדויות אישיות של לקוחות שלנו):